יש רגעים כאלה.
רגעים שבהם את מרגישה שחזרת אחורה. שכבר הייתם במקום טוב, יציב, ישנתם לילות שלמים ופתאום שוב התעוררויות, שוב תלות, שוב עולים הספק והבלבול.
ואז משתלטת החשיבה הסיבתית
למה זה קורה?
מה מציק לו?
אולי משהו לא פתור?
אולי הוא רגיש?
אולי פספסתי משהו?
החשיבה הסיבתית אצלנו היא אוטומטית. לשם אנחנו מיד פונות. והיא מאפשרת לנו בעיקר תחושת שליטה כלומר אם רק אבין למה, אצליח לפתור.
אבל מה שאנחנו לא תמיד רואות הוא שההתנהגות של הילד היא מטרתית והיא לא תקלה שצריך לאתר לה מקור. היא דינמיקה. ודינמיקה נוצרת בתוך מערכת יחסים.
ככל שאנחנו יותר מודאגות, יותר דרוכות, יותר מפחדות שזה שוב קורה, ככל שאנחנו פחות סומכות ומאפשרות ויותר מנסות להציל, לכבות, להשתיק, להרגיע ובעיקר לשלוט האחריות זולגת חזרה אלינו.
לא כי הילד לא יכול.
לא כי הוא לא מסוגל.
אלא כי הוא מרגיש אותנו בכל רגע נתון.
ילדים לא מקשיבים למילים שלנו בלילה.
הם קשובים למערכת הפנימית שלנו.
וכשיש בנו סדק הם חשים אותו מיד.
וכשהעוגן לא יציב ומאוזן עד הסוף הם לא באמת יכולים להרפות ולהתמסר.
וכאן נוצר הבלבול.
אנחנו מנסות להוביל ולהנהיג ממקום מיואש, חושש, חסר אונים וחסר ביטחון ובאותו זמן מצפות מהילד לסמוך, להאמין, להרפות ולהתמסר. אבל הנהגה לא יכולה לצמוח ממקום מעורער ולא שלם עד הסוף.
תחשבי רגע מהי הובלה אמיתית.
הובלה היא היכולת להישען. לדעת שיש מישהו שמחזיק את התמונה הרחבה. שמאמין בדרך. שלא מתפרק מכל גל קטן. כשיש לנו על מי לסמוך באמת אנחנו נרגעים. הגוף נרגע. המערכת נרגעת. אין צורך להילחם להיאבק או לנהל בעצמינו ואיזו אחריות זו עבור ילד קטן לנהל ולהנהיג שלא באמת יכול ויודע את הכיוון והדרך.
אבל כשאין תחושת ביטחון בהובלה אנחנו נכנסים לדריכות. מנסים לשלוט באירוע. מנסים לנהל בעצמנו.
וזה בדיוק מה שקורה לילד וכשילד מרגיש שהמבוגר שאמור להחזיק את ההובלה מתערער, הוא לוקח את ההובלה אליו.
לא כי הוא רוצה.
לא כי הוא יכול באמת.
אלא כי המערכת צריכה שמישהו ינהל.
אבל ילד לא אמור לקחת פיקוד על הביטחון שלו בעולם הזה וכאשר ההירדמות שלו מתרחשת מתוך מקום שבו אין מבוגר בטוח ושלם שמחזיק את המרחב ומאפשר באמת וכשהוא לוקח את ניהול האירוע על עצמו זה מתבטא אצלו בתלות וצורך מוגבר בנו וזה מרגיש כמו חוסר שקט וקושי באמת מצידו לשחרר להרפות ולהתמסר.
לא כי יש בו בעיה.
לא כי הוא לא מסוגל.
אלא כי המערכת כולה כרגע מעורערת, דרוכה ובעיקר מרגישה פחות בטוחה.
וכאן מגיע החלק הפחות נוח אבל המשחרר באמת כשאנחנו מצליחים באמת להבין שהעבודה היא לא בעוד טכניקה.
לא בעוד פתרון קסם שמכבה ומשתיק רגעית את ההתעוררות.
אלא בחזרה פנימה אלינו לחזור לאותם המקומות שנסדקו.
ולשאול בכנות
איפה אני עדיין לא שלמה?
איפה אני עדיין חוששת ובספק?
איפה אני לא באמת סומכת?
כי הובלה והנהגה אמיתית לא יכולים באמת להגיע ממקום מעורער ולחוץ.
הם מגיעים ממקום שלם, שקט, בטוח, סומך ומאמין.
וכשאמא חוזרת למקום הזה אצלה ושהיא באמת מאמינה בילד שלה. שהוא מסוגל. שהוא בשל. שהוא יודע להירגע. שגם כשקשה לו הוא יכול ומסוגל להתמודד. נוצרת תחושה של יציבות ובהירות ואין צורך להיבהל מכל גל ומשהו במערכת נרגע.
וכשהעוגן אכן יציב ומאוזן ילדים יכולים להרפות ולהתמסר ולשתף פעולה.
לא כי שכנענו אותם.
לא כי מצאנו את הסיבה הנכונה.
אלא כי הם מרגישים שזה בטוח עבורם ושיש מי שמחזיק עבורם ולא הם צריכים לעשות זאת וזה מאפשר להישען בבטחה, לשחרר, להרפות ולהתמסר.
ומה חשוב לזכור שלפעמים השינוי הגדול ביותר לא קורה כשאנחנו מחפשות עוד תשובה אלא כשאנחנו מפסיקות לחפש, חוזרות להאמין, ומשחררות שליטה ממקום שלא באמת היה שלנו.
ומשם, לאט לאט, הלילות מסתדרים מחדש🫶
