בתקופה הכל כך רגישה הזו של אמהות ראשונית ובכלל כשהעייפות מצטברת, הגוף מתאושש, ההורמונים מטלטלים, והכל חדש כל כך ולא דומה לכלום ושום דבר שחווינו עד כה ואיך כל הערה ומילה קטנה מהסביבה עלולה להרגיש גדולה מדי, מפחידה ומאיימת. גם כשהיא נאמרת מתוך כוונה הכי טובה.
אנחנו מוקפות בשפע של עצות ומידע על מה נכון, מה צריך, איך אמורים לעשות, מה הן עשו, מה עבד להן. ולמרות שהלב יודע שהן רק רוצות לעזור משהו בפנים מתערער, מטלטל ויכול להיסדק בכל רגע נתון.
במיוחד כשאנחנו בעצמנו עדיין מחפשות בהירות, שקט פנימי, איזון ויציבות.
וכשאנחנו במקום רגיש, מוצף או לא בטוח הקול הפנימי שלנו נחלש,
והקולות מבחוץ נהיים חזקים מדי והם מביאים איתם ספק, בלבול, השוואה… והלב מתכווץ ומתרסק עוד ועוד.
וכאן חשוב לעצור ולזכור את האמת שאף אחד לא יכול לקחת ממך והיא שאף אחד לא באמת מכיר את התינוק שלך טוב יותר ממך.
לא חברה טובה, לא אמא שלך, לא השכנה ולא החמות… רק את זאת שנמצאת איתו בכל שעות היום והלילה. את שומעת את הבכי שלו אחרת.
את מרגישה את השינויים הקטנים בקצב שלו.
את קשובה לנשימה שלו, לעיניים שלו, לחיבור שנבנה ביניכם רגע אחר רגע. וזה אומר דבר אחד חשוב שאין אמת אחת
אין נכון אוניברסלי.
יש מה נכון עכשיו
עבורך, עבורו, וביחד.
וזה משתנה.
משתנה עם הגיל, עם העייפות, עם הלילה שהיה, עם השלב ההתפתחותי, עם מה שעובר עליו ועלייך.
מה שהיה נכון אתמול לא בהכרח נכון היום.
וזה בסדר.
זה טבעי. זו אמהות חיה, דינמית, משתנה, מתכווננת ומסתנכרנת.
וכשאת שם באמת מבינה וזוכרת את זה את חוזרת אל הסנטר שלך מתאזנת ומתייצבתת שוב.
ופתאום הקולות מבחוץ מאבדים את הכוח שלהם לערער אותך ואת מוצאת עצמך פנויה להקשיב, לנסות, לטעות, ושוב לנסות ולא לפחד מכישלון וגם להבין שההצלחה היא לא מקרית ושנוצרה למידה מתוך הקשבה, ניסוי וטעייה שהם חלק בלתי נפרד מהמסע.
וזו לא שתיקה של ויתור.
זו לא שתיקה של חולשה.
זו שתיקה של חכמה.
שתיקה שבאה ממקום של ידיעה פנימית בה אני סומכת על עצמי.
אני מכירה את התינוק שלי ואני בוחרת בדרך שמתאימה לנו עכשיו.
כי העוצמה שלך כאמא לא מתבטאת בוויכוחים, השוואות או בהוכחות לאחרים אלא בנוכחות שלך, באמון בעצמך, וביכולת שלך להקשיב למה שקורה ביניכם באמת🫶