כמה פעמים ביום אנחנו, ההורים, נדרשים להכיל, לכבות, להשתיק ולהגיב במהירות? אנחנו רצים בין צרכים, בכי, דאגות, משימות והתחושה היא שאנחנו חייבים להיות כל הזמן בשליטה, לתקן, למנוע טעויות, להגן, לפעול … וזה כמובן טבעי, אבל לפעמים זה גם מונע מהילד שלנו לגלות משהו עמוק וחשוב – את כוחו הפנימי לשנות ולהשפיע.
כל ילד, בכל גיל, לומד דרך הפעולות שלו. ברגע שהוא מנסה, בודק, טועה ומוצא פתרונות בעצמו נוצרת למידה והוא מבין "אני יכול. אני מסוגל. אני משנה דברים סביבי". זו ההבנה שמעצימה אותו, נותנת ביטחון פנימי ומחזקת את תחושת המסוגלות והעצמאות שלו בעולם.
וכאן נכנס האתגר שלנו כהורים והוא רגע לעצור, לקחת צעד אחורה ולא למהר לפעול במקומו. כשאנחנו מאפשרים לילד לפעול ולמצוא את הדרך שלו גם אם זה לא הכי מהיר או הכי נוח לנו אנחנו בעצם נותנים לו מתנה חשובה והיא הזדמנות ללמוד, לגלות פתרונות שמתאימים לו, ולהרגיש שליטה על חייו.
איך עושים את זה במציאות היומיומית
מתוך אמון והקשבה להצליח לראות מה הילד מנסה לומר או לעשות לפני שאנחנו מתערבים.
לשמור על שלווה ונוכחות כשההורים רגועים וברורים, הילד מרגיש בטוח יותר לנסות ולהתנסות.
לשאול במקום לפתור "איך אתה חושב שאפשר לפתור את זה?" או "מה היית רוצה לנסות עכשיו?"
לתת מקום לכישלון ולתיקון ולזכור שטעויות הן חלק מהלמידה. כשאנחנו לא ממהרים להציל או לתקן, הילד לומד להתגבר בעצמו על האתגרים שבדרך והסיפוק שמגיע בעקבות ההצלחה הוא אדיר ומשמעותי כל כך עבורו.
הצעד הקטן הזה שלנו בו אנו בעצם מאפשרים ולוקחים רגע צעד אחורה ומאפשר לילד שלנו לחוות הצלחה, לצמוח, לגלות כוחות חדשים, ולפתח ביטחון פנימי אמיתי הוא מהות ההורות. וזה לא רק מחזק אותו זה גם משחרר אותנו מהצורך להיות תמיד "המפעיל הראשי" של כל מה שקורה מסביב וזה מייצר שיתוף פעולה.
כי לפעמים, ההישג הכי גדול שלנו כהורים הוא פשוט לעמוד בצד ולראות את הילד שלנו לומד על כוחו האמיתי🫶