בהורות, כאשר אנו מגיבים ממקום של בהלה או רצון מיידי "לכבות" את הבכי או להפסיק את הדחיפות של הילד, אנחנו בעצם יוצרים הרגלים שמבוססים על פתרונות חיצוניים ולא על הבנת הצורך האמיתי. כל תגובה מיידית, שמטרתה להרגיע או להפסיק את ההתנהגות המטרידה, עלולה לשמר את תחושת התלות והחוסר של הילד ולמנוע ממנו להבין איך להתמודד עם מצבים כאלה או אחרים בצורה עצמאית.
הרגלים נבנים מתוך תגובות שלנו – ככל שאנו מגיבים רק כדי להפסיק ולהשתיק את הבכי, אנחנו למעשה מלמדים את הילד שהדרך להתמודד עם קושי ותסכול היא דרך השגת תשומת לב מיידית מההורים. במקום זאת, כאשר אנחנו לוקחים רגע להקשיב באמת, להבין את הצורך העמוק של הילד (לא רק את הבכי עצמו), אנחנו מסייעים לו לפתח את היכולת להתמודד עם רגשותיו ולבנות הרגלים בריאים המבוססים על עצמאות, יכולות הבנה והתמודדות עם מצבים.
כאשר נדע לזהות את הצורך האמיתי מאחורי ההתנהגות, להבין מהם אותם הגירויים להם זקוק ונתאים את תגובתנו בהתאם, במקום לרוץ אחרי פתרונות מיידיים וכיבוי אותה שריפה, נוכל ליצור הרגלים יציבים ובריאים יותר, המבוססים על הבנת הצורך האמיתי, ולא על הרגעים של בהלה או "כיבוי שריפות".