רוב התינוקות פולטים. חלקם בוכים. לפעמים זה נראה שהם “סובלים” מתפתלים, מקשיתים את הגב, מסרבים לינוק או לא ישנים בכלל ומתעוררים לעיתים תכופות גם במהלך הלילה. ובקלות אנחנו שומעים סביבנו את המשפט: “יש לו רפלוקס”.
אבל האמת היא שחשוב להבין ש… לכל התינוקות יש רפלוקס.
זאת פשוט הדרך שבה מערכת העיכול הלא בשלה שלהם פועלת כרגע. הסוגר שבין הקיבה לוושט עדיין רפוי, ולכן חלב או מיצי קיבה יכולים לעלות מעט כלפי מעלה. זה לא מסוכן, וזה לא בהכרח כואב.
במרבית המקרים זו תופעה טבעית של הבשלה חיזוק והתפתחות, שנעלמת בהדרגה עד גיל חצי שנה עד שנה.
אז למה התינוק בוכה?
כי הוא תינוק.
ובכי זה כרגע הדרך שלו לתקשר עם העולם לסמן שהוא רעב, עייף, מוצף, רוצה קרבה, או עדיין לא יודע לווסת את עצמו.
בכי, הקשתת הגב, כיפוף ברכיים או אגרופים כפוצים הם ביטוי של מערכת עצבים כשהיא במצב עוררות, ולא רק בהכרח סימן לכאב פיזי.
ומה לגבי ההתעוררויות בלילה?
גם הן נורמליות לגמרי.
תינוק שזה עתה נולד פועל עדיין ממערכת הישרדותית. הוא נבהל בקלות מקולות פתאומיים, תזוזות, תחושות פנימיות וכל אלה מעוררים את אותם רפלקסים קדומים והישרדותיים שתפקידם לשמור ולהגן עליו.
ולכן בכל פעם כשמשהו מרגיש מאיים או לא מוכר אפילו מתוך שינה הגוף שלו מגיב בהתאם והוא מתעורר, בוכה, מבקש מגע, ביטחון וקרבה.
ומה עם חלב האם?
חלב אם הוא ללא ספק ההגנה הטובה ביותר עבורו והוא עשיר בנוגדי דלקת, עוזר לריפוי הריריות ומרגיע את מערכת העיכול.
גם אם יש “חזרה” של חלב כלפי מעלה זהו מנגנון הגנה טבעי ובטח שלא תופעה מזיקה.
עוד שוב להבין שחלב אם אינו חומצי להפך, הוא בעל תגובה בסיסית עדינה שמרפאת ומאזנת את הוושט.
ומה לגבי תרופות?
מחקרים מראים שתרופות סותרות חומצה (כמו לוסק ואחרות) אינן יעילות ברוב מקרי ה"רפלוקס" בתינוקות, ולעיתים אף עלולות להזיק. השימוש הממושך בהן עלוללהעלות את הסיכון לזיהומים בדרכי הנשימה והעיכול,
לפגוע בספיגת סידן, מה שעלול להוביל עם הזמן לפגיעה בצפיפות העצם ולהגביר נטייה לשברים,
ולהשפיע על אוכלוסיית החיידקים הטבעית במעי (המיקרוביום).
ומה עם אלרגיה למזון?
בחלק קטן מהמקרים יש רגישות אמיתית לחלבון חלב פרה, אבל רוב התינוקות הבוכים לא סובלים מאלרגיה.
בנוסף, הימנעות נרחבת ממזונות בתזונת האם ללא סיבה רפואית ברורה עלולה דווקא להעלות את הסיכון לאלרגיות בעתיד.
לכן, חשוב לבדוק בזהירות ורק במקרים שבהם יש חשד מבוסס.
אז מה כן עושים?
ראשית מבינים שאנחנו לא “נלחמים ברפלוקס”והוא לא האויב אלא מתבוננים רגע בתינוק כולו.
בודקים איך הוא יונק, לא רק מה.
מדייקים את התנוחה, החיבור לשד, זרימת החלב והקצב.
מאפשרים לו את הגירויים להם זקוק במהלך היום כמו קרבה, מגע עמוק, תמיכה, תנועה, וויסות ומרחב רגוע.
ובעיקר משחררים אשמה.
הבכי של התינוק שלך לא אומר שמשהו לא בסדר איתך או איתו.
הוא רק מבקש שיקשיבו לו, שיזהו את הצורך שמאחוריו, ושיתאימו וידייקו עבורו את המענה לצורך לו זקוק באמת.
וברגע שמזהים מה התינוק שלי באמת צריך
כשהמענה שלי מדויק לצורך שלו
המערכת מתחילה להירגע, לאט לאט הדברים מתאזנים,
והכל מתייצב באופן טבעי והרמוני יותר.
וזה בטח לא עניין של גורל או של “תינוק בעייתי/מקולקל”
זו למידה הדדית, צמיחה משותפת, והקשבה עמוקה🫶