לפעמים אני תופסת את עצמי ושואלת
כמה מהתגובות שלי כהורה מגיעות ממקום של אמון, וכמה מונעות מתוך הפחד…
כהורים אנו רוצים כל כך שיהיה לילדים שלנו טוב, בטוח, שיהיו מאושרים, שיצליחו, שלא יכאבו… אבל לפעמים דווקא הרצון הזה גורם לנו לפעול מהמקום הכי דואג,
המקום שמנסה להציל, לתקן, להקל, לרכך, למנוע…
וזה לא כי אנחנו לא מאמינים בהם
אלא כי זה האוטומט שלנו, האינסטינקט ההורי שלרוב מניע אותנו לפעול בדיוק הפוך או שבאותו רגע שכחנו שהם יכולים.
הורות שמונעת מפחד גורמת לנו לראות את העולם דרך עיניים של
מה אם….
מה אם יהיה לו קשה
מה אם הוא לא יסתדר
מה אם יכעסו עליו
ומה אם אני טועה
כשהלב שלנו מונע מאמון
אנחנו לא צריכים לתקן כל דבר, לא מרגישים צורך לפצות, לא ממהרים להציל…
אנחנו פשוט שם.
נוכחים. רואים. סומכים.
מאפשרים להם לנסות, להיכשל, ללמוד,
ובאותה נשימה גם לגלות שהם הרבה יותר חזקים ממה שאנחנו לפעמים רואים.
כי ילד שמרגיש שמאמינים בו וסומכים עליו מגלה את הכוחות שבתוכו. ופתאום גם הקושי נראה קצת פחות מאיים.
וזה לא אומר שלא ניכנס לעזור כשצריך, לכוון, להוביל, ללוות
אבל זה אומר שנעשה את זה מהמקום הפנימי השקט, המקום שאומר אני רואה אותך, אני כאן, ואני סומך עליך שתמצא את הדרך שלך.
וכשאנחנו מצליחים באמת לשחרר את הפחד ולפעול מתוך אמון,
גם הילד שלנו נרגע, נפתח, משתף פעולה,
והקשר בינינו מתמלא שוב בביטחון לו זקוק כדי להעז, לנסות, לחקור את סביבתו ולגלות דברים חדשים. לגלות את העולם.
כל שינוי קטן אצלנו מורגש אצלו.
כשאנחנו בוחרים לנשום רגע לפני שאנחנו מגיבים,
להאמין בו במקום לפחד עליו משהו עדין קורה.
המבט משתנה, האנרגיה מתחלפת, והבית כולו מרגיש אחר.
אם זה נגע בכם, אני מזמינה אתכם לעצור רגע ולשאול מה עוזר לי לבחור באמון, דווקא כשאני מרגישה פחד
שתפו אותי, אולי יחד נצליח להזכיר לעוד הורים שבסוף אמון הוא המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו💫