איך לשבור את הלופ של עייפות, בכי ולילות לבנים ולייצר הובלה אמיתית שמובילה לשקט, ביטחון ושיתוף פעולה בבית.
המחשבה קודמת למציאות
יש רגע כזה בלילה.
השעה 02:47.
הבית שקט חוץ ממנו.
את מתעוררת עוד לפני הבכי המלא. הגוף שלך כבר דרוך.
את יודעת בדיוק מה הולך לקרות את תרימי, תניקי, תרגיעי, תחזירי.
ושוב תהיי על קצה שינה, ממתינה להתעוררות הבאה.
ובין העייפות לתסכול עוברת מחשבה קטנה, כמעט שקופה
“זה פשוט הילד שלי.”
“ככה זה אצלנו.”
“אין מה לעשות.”
המחשבה הזו נראית תמימה, אך היא הרבה יותר חזקה ממה שנדמה לנו.
כי המחשבות שאנחנו חושבים יוצרות את התחושה בגוף.
והתחושה משפיעה על הדרך שבה אנחנו פועלות.
והפעולות שלנו הן אלה שמעצבות בסופו של דבר את המציאות בבית.
הלופ של מתח ושליטה
לעיתים נדמה לנו שדווקא המציאות היא שמנהלת אותנו ההתעוררויות, ההנקה, הלילות הלבנים, הקושי בהירדמות…
אבל לפני הכל יש מחשבה
“הוא לא יירדם בלעדיי.”
“הוא עדיין לא בשל.”
“אני לא אצליח לשנות את זה.”
“יש לי ילד רגיש מאוד.”
“אם אני לא אתערב מיד זה רק יסלים.”
המחשבות האלה מכניסות מתח.
והמתח מייצר צורך בשליטה.
והשליטה משמרת בדיוק את אותו הלופ שממנו אנחנו מנסות לצאת.
ההבדל בין רחמים לאמון
לעומת זאת, כשעוצרים לרגע ובוחרים מחשבה אחרת מחשבה שמבוססת על אמון משהו באנרגיה משתנה
“הוא מסוגל.”
“הוא כבר הראה לי שהוא יכול.”
“אני יודעת להוביל.”
“אני מבינה מה בשליטתי ומה לא.”
וכשאנחנו מצליחות להתייצב מבפנים זה עובר אליו מיד.
ילדים מרגישים אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו משערות.
לא רק את מה שאנחנו עושות בפועל, אלא בעיקר את מה שאנחנו מאמינות ומרגישות עמוק בפנים.
זה המסר האמיתי שהם קולטים.
ולפעמים האמון הזה עוד לא באמת נוכח שם ואנחנו רוצות לסמוך, להאמין ולאפשר להם כי צריך, כי שמענו, כי אצל אחרות זה עבד…
אבל בפנים יש בי את הפחד, אולי אשמה או ספק ושם בעצם נמצאת העבודה האמיתית של כל אחת ואחת מאיתנו שהוא לזהות על מה בפנים זה יושב ומה לא מאפשר לנו כרגע להאמין ולסמוך עליהם באמת.
חשוב להבין שלא מדובר רק בשינוי התנהגותי כלפי חוץ.
לא מדובר בליישם שיטה בתקווה שהיא תעבוד… השינוי האמיתי מתחיל באמת רק כשאנחנו מסכימות באמת לפגוש את אותה העמדה הפנימית שמנהלת אותנו כרגע ולבחון אותה בכנות
איפה אני פועלת מתוך רחמים?
איפה אני מונעת מאשמה?
איפה אני לא באמת מאמינה שהוא מסוגל?
רק אז אפשר יהיה לבנות בתוכנו עמדה חדשה כזו שמבוססת על אמון אמיתי.
אמון שלא מזויף ולא מאולץ. אמון שרואה ומבין שהילד גדל, מתפתח ורוכש יכולות וכזה שמאפשר באמת לנו כהורים להוביל שם מתוך בהירות.
רחמים מחלישים אמון בונה חוסן
נקודת המוצא שלנו כהורים היא תמיד הרצון לעשות הכי טוב עבור הילדים שלנו.
אבל לפעמים ההכי טוב מתערבב עם רגשות אשם, רחמים וצורך תמידי להציל.
ונכון אין באמת הורה שיכול לשמוע את הבכי של הילד שלו מבלי שזה יכאב לו בכל איבר פנימי או חיצוני מגופו ובחודשים הראשונים הוא אכן חסר ישע וזקוק למענה מיידי ועוטף אבל ככל שהתינוק גדל ומתפתח, נוצרת בשלות חדשה והוא כבר לא פועל רק ממקום קיומי והישרדותי.
יש לו יכולת ללמוד, להתמודד, לווסת בהדרגה כמובן ובהתאם לגילו.
והלמידה הזו בעצם נרכשת ומתרחשת בתוך הקשר היומיומי שלנו איתו כלומר הוא מתנהג אנחנו מגיבים בהתאם וכך בעצם נוצר דפוס התנהגות, קשר והדינמיקה שבינינו.
כשאנחנו פועלות מתוך רחמים, המסר הסמוי יכול להיות
“אתה צודק אתה מסכן ולא יכול. בלעדיי זה אכן בלתי אפשרי.”
וזה מסר שמאוד מנמיך ומחליש ובעיקר מייאש ומתסכל גם את הילד וגם אותנו.
הוא יוצר תלות, תסכול ובעיקר תחושת חוסר מסוגלות.
לעומת זאת, כשאנחנו פועלות מתוך אמון אמיתי כזה שמעביר מסר
“אני כאן נוכחת.”
“אני לא נבהלת ולא מרחמת.”
“כי אני סומכת עליך.”
“ויודעת שאתה יכול ומסוגל.”..
חשוב להבין שגבול מאפשר קרקע יציבה, זה לא חומה קיר או גדר כמו שאנחנו מדמיינים כשחושבים על משמעות הגבול.
המילה “גבול” לעיתים מעוררת קונוטציה שלילית ולא נעימה של חומה, קיר או הפרדה.
אבל גבול בריא בהורות הוא קרקע.
רשת ביטחון. יציבות. נוכחות רגועה שמחזיקה את הסיטואציה.
זה לא אומר תסתדר לבד ובטח שזה לא סוגר לנו את הלב מולם כי חלילה אני מתעלם מהילד שלי שזקוק לי כל כך ואני לא עוזר לו… ממש לא!
זה הובלה מתוך אמון עמוק אמון שלא מתבלבל עם רחמים ולא נשען על אשמה.
כן, לפעמים יהיו מאבקים. כן, ייתכן גם שיהיה מלווה בבכי ודרמות.
אבל חשוב להבין ולזכור שבכי הוא לא בהכרח שבר. לפעמים הוא תסכול של למידה, ביטוי לעייפות או הצפה, ולפעמים הוא פשוט רגע שבו משהו ישן מתפרק כדי שמשהו חדש ייבנה
וכשיש קרקע יציבה ורשת ביטחון, לאט לאט המאבקים מתחלפים בשיתוף פעולה, ההתנגדות מתרככת והילד כבר לא נלחם הוא בוחר להצטרף.
זכרו השינוי האמיתי מתחיל בבוקר
השינוי לא מתחיל בלילה.
השינוי האמיתי לא מתחיל במה שתעשי הלילה.
הוא מתחיל במה שתבחרי להאמין בו בבוקר.
רחמים הם אלו שמחלישים לאורך זמן.
לעומת זאת אמון הוא זה שבונה חוסן ויציבות שזו הקרקע הכי פורייה אותה נרצה לטפח עבור הילד שלנו בסופו של דבר ולרוב בלא מודע כמובן אנחנו עושים בדיוק ההיפך ודרך קו המחשבה שמנהל אותנו אנחנו מעברים את המסרים ההפוכים לגמרי ורק יוצרים את ההיפך מייצרים תלות מנמיכים ומחלישים את הילד ולכן חשוב לזכור שכשיש אמון מלא, יש הובלה.
וכשיש הובלה יציבה נוצרת מציאות חדשה
יותר שקט, יותר ביטחון, יותר שיתוף פעולה.
ולפעמים כל מה שצריך לעושת כדי לשנות את הלילה שלנו זה לבחור אחרת בבוקר🌞🫶