אחת האשליות הכי גדולות בהורות היא המחשבה שאנחנו אמורים לבנות את החוסן של הילדים שלנו.
כאילו יש איזו משימה ללמד אותם להיות חזקים, אמיצים, מסוגלים, מתמודדים… אבל האמת היא שלא באמת ניתן לפתח חוסן עבור מישהו אחר. ולא משנה כמה נתאמץ או נסביר במילים.
החוסן הוא יכולת פנימית שנבנית מבפנים אך תלויה כמובן בסביבה מבחוץ. ופה נכנסת האחריות שלנו כהורים ליצור את התנאים שמאפשרים לו לצמוח.
היכולת לפתח חוסן תלויה בנו ההורים לא כי אנחנו עושים בשבילו, אלא כי אנחנו מייצרים מציאות שמאפשרת לו להתפתח.
הסביבה שאנו יוצרים עבורו בבית, האופן שבו מתקשרים איתו, הדרך שבה מגיבים לרגעי קושי, וגם המודלינג שלנו.
כל אלה הם כמו הקרקע, המים והאור שמהם הילד גדל. אבל לא באמת נוכל למתוח עבורו את השריר.
נוכל רק לאפשר לו להתקרב, לנסות, לטעות, להתבאס, להצליח.. בקצב שלו.
כל ילד יכול לפתח חוסן אבל לא כל ילד יגיע לשם באותו מסלול. יש ילדים שנכנסים למים בקפיצה. ויש כאלה שיכנסו רק אחרי 20 ניסיונות של בדיקת עומק עם האצבע.
יש ילדים שפורחים תחת לחץ, ויש ילדים שנסגרים.
יש כאלה שמתמודדים מהר, ויש כאלה שזקוקים ליותר זמן, יותר הכוונה, יותר ליווי רגשי.
הטמפרמנט הוא לא תירוץ הוא מפת הדרכים.
וכשאנחנו יודעים לקרוא אותה, אנחנו מפסיקים לכעוס על הילד ומתחילים להבין אותו יותר לעומק ולדייק עבורו את הצורך והמענה.
תפקידנו הוא לספק לו את החוויה שהמערכת הרגשית שלו זקוקה לה כמו בטחון רגשי – לדעת שיש מבוגר יציב שמכיל גם כשלא פשוט.
נוכחות – לא למהר להציל ולעשות עבורו אלא להיות שם עבורו, לתווך, להאמין ולסמוך.
תקשורת מכוונת – מילים שנותנות סדר במקום שהרגשות מבולגנים.
מודלינג – איך אנו מגיבים ללחץ, איך מצליחים לחזור לעצמינו, איך אנו מתמודדים.
הילד שלנו לומד מהחיים האמיתיים, מהקשר, מהחוויות, מההתנסות.
הוא לא לומד מהסברים.
הוא לומד ממך.
מה שבסוף הכי חשוב להבין שכל הדרכים מתאימות לכולם. אבל המעבר דרך הדרכים יראה אחרת אצל כל ילד. אצל אחד מהר, אצל אחר לאט. אצל אחת דרך הגוף, אצל אחר דרך מילים. אצל אחת עם בכי, אצל אחר עם שתיקה.
כל ילד יחצה את הגשר הזה אבל הוא יעשה זאת בדרך הייחודית שלו. ובסוף, כשאנחנו משחררים שליטה מתאפשרת צמיחה.
כשאנחנו מפסיקים לנסות לבנות להם חוסן,
ופשוט מאפשרים להם להרגיש, להתמודד, להיות, קרה דבר מדהים והם מפתחים אותו באמת בדרך ובקצב שנכון ומתאים אר ורק להם 🫶