ילדים לא מקשיבים למילים שלנו.
הם מקשיבים ורגישים כל כך למצב הפנימי שלנו.
כשהורה לא שקט, לא בטוח, מתלבט, מפחד “להחזיק גבול”, או מפחד מהתגובה של הילד
הילד לא יודע להסביר את זה במילים, אבל הגוף שלו מרגיש את זה מיד.
מערכת העצבים של ילד מכוונת עלינו.
אנחנו מקור היכולת וויסות שלו, ה-GPS הרגשי שלו.
וכשאנחנו לא שלמים וכשבפנים יש חוסר ביטחון, התלבטות, פחד “לפגוע בו”, פחד מהבכי ורצון עז רק להשתיק ולכבות מבלי לענות לצורך, רצון לרצות, אי נוחות, אשמה… הילד לא באמת יודע מה את מרגישה אבל הוא מרגיש שהמערכת מעורערת ולא יציבה, הוא חש את הסערה הפנימית שמתחוללת שם עמוק בפנים. וכשאין יציבות הוא מרים הילוך ןזה מתבטא בבכי מוגבר, מאבקים והתנגדויות, סצנות ודרמות, מלחמות, עקשנות, חוסר שיתוף פעולה, תלות, בדיקות גבול בלתי נגמרות.. וזה לא כי הוא “קשה”,
לא כי הוא “מאתגר”,
אלא כי הגוף שלו שואל
“אמא/אבא, אתם שם? אתם בטוחים? אני יכול להישען עליכם?”
וכשהוא לא מרגיש תשובה ברורה
הוא מגביר עוצמה כדי לקבל אותה.
ילד לא משקף את ההתנהגות, הוא משקף את המצב הפנימי שלנו
ושאני כהורה מספיק בטוח ורגוע, יציב, ברור
שלם עם ההחלטה שלי,
לא מפחד מהבכי
לא מתנדנד בין “כן” ו”לא”
הילד נרגע.
לא בגלל ש”שכנענו” אותו,
אלא כי המערכת שלו הרגישה שיש באמת על מי לסמוך וזה מה שמייצר ומוביל בסופו של דבר לשיתוף פעולה, פחות מאבקים והתנגדויות, פחות דרמות, יותר עצמאות, הירגעות מהירה.
שורה תחתונה, ילדים לא באמת מחפשים ורוצים בשליטה הם בעיקר מחפשים וזקוקים למנהיגות והובלה רגועה.
וכשאנחנו מפסיקים לפעול מפחד,
ומתחילים לפעול מבהירות ושקט פנימי
הם מפסיקים לשקף את הסערה
ומתחילים לשקף את היציבות.
וזו לא בטח לא בעיה של הילד זה כיוון שאומר
אל תנסי להרגיע אותו תרגיעי את עצמך.
ואז הוא ילמד להרגיע את עצמו🫶🪬🫶