הרבה פעמים הורים מספרים לי על התנהגות של הילד איך הוא נאחז, מתנגד, בודק גבולות, או מתוסכל.אבל מאחורי כל תיאור טכני כזה מסתתר משהו הרבה יותר עמוק.
כי ההתנהגות של הילד היא לא רק מה שהוא עושה. זו השפה שלו. שפה רגשית, עדינה ומדויקת, שבאה לומר לנו משהו על עצמנו.
הילד שלנו לא חושב במילים הוא מרגיש.
והוא קולט אותנו. את מה שאנחנו משדרים מבפנים, לא את מה שאנחנו אומרים בקול.
אם אנחנו מלאים בחשש, רחמים, ספק או חוסר אמונה הוא ירגיש את זה.
ואם אנחנו משדרים ביטחון, אמונה וידיעה שהוא מסוגל ויכול הוא ירגיש את זה גם.
הרבה פעמים אני שומעת מהורים שמרגישים שהילד נאבק בהם, מתנגד, לא מקשיב.
אבל האמת היא, שהוא לא פועל נגדכם הוא פועל דרככם ולכבודכם.
הוא קולט את המקומות הכי רגישים שלנו, כאילו בא להזכיר לנו איפה עוד כואב, איפה עוד חסר אמון, איפה עדיין לא שחררנו ושם העבודה שלנו.
ההתנהגות שלו משקפת את הסדקים שלנו, את המקומות שעדיין צריכים תיקון, התאמה, דיוק, ריפוי, התבוננות.
וכשאנחנו עוצרים לרגע, מביטים פנימה ושואלים
איפה זה נוגע בי?
מה זה מפעיל אצלי?
איזה סיפור פנימי מתעורר כאן בי
הפחד שהוא לא יצליח? הרחמים עליו כשהוא בוכה? הקושי שלי לשחרר אותו לעצמאות?
ברגע שאנחנו מזהים את זה ומתחילים לשנות את השיח הפנימי שלנו,
הקסם קורה.
כי הילד לא צריך שנלמד אותו איך להתנהג אחרת הוא פשוט צריך להרגיש מאיתנו ואז יתנהל אחרת.
וההתנהגות שלו תשתנה בהתאם.
זו הסיבה שאני תמיד אומרת השינוי לא מתחיל בילד. הוא מתחיל בנו.
וכשהלב שלנו מתמלא בביטחון, באמונה וידיעה פנימית, כשהעין שלנו מצליחה לראות אותו אחרת הוא משקף לנו את זה בחזרה בביטחון אמיתי, בשקט פנימי כזה שמאפשר לו להתפנות לחקירה של הסביבה שלו ופחות להיות תלותי, בשיתוף פעולה כזה שמאפשר לו להתמודד עם העולם.
זה הרגע שבו משהו עמוק משתנה.
לא כי עשינו משהו במקרה ועכשיו נשחזר מה בדיוק עשינו אלא כי הצלחנו פשוט לההתנהל מולו, להרגיש, ולחשוב שם אחרת✨