אני פוגשת לא מעט אמהות חכמות, מצליחות, ממוקדות, כאלה שהיו תמיד טובות מאוד בכל מה שעשו.
בבית הספר, בעבודה, בזוגיות, בניהול החיים. הן רגילות לתכנן, לדעת, להבין, לשלוט.
והן באמת מצוינות בזה.
אבל אז מגיעה ההורות.
ופתאום הכול משתנה.
אין יותר טבלאות ברורות, אין מבחן שאפשר ללמוד אליו מראש, אין שיטה אחת שעובדת תמיד.
תינוק הוא עולם שלם של אי ודאות, משתנה מרגע לרגע.
ואז אני רואה את זה קורה כשהתינוק לא נרדם, כשהיום לא מתנהל כמו שתוכנן, כשהעייפות מציפה והבכי לא מפסיק
נוצר בפנים קול שמרגיש כמו כישלון.
כי אם עד היום היית רגילה להצליח בכל מה שאת נוגעת בו איך זה שדווקא כאן, בהורות, כלום לא “עובד”?
אבל זו בדיוק הנקודה שבה צריך לעצור ולהבין משהו עמוק יותר.
הורות היא לא תחום של שליטה.
אי אפשר “לנהל” תינוק, לא ניתן “להתכונן” להיות הורה, ואין דרך לצפות הכל מראש באמת.
ההורות דורשת מאיתנו לפתח שרירים חדשים שריר של גמישות, של נוכחות, של הרפיה.
וכמו כל שריר אחר, גם הוא חלש בהתחלה.
אבל עם הזמן ועם התרגול הוא מתחזק ומתאפשר.
כשאנחנו לומדות לזהות מה באמת בשליטתנו (הכוונה, הגישה, האופן שבו אנחנו מגיבות, היכולת להרגיע את עצמנו)
ומה לא (המזג, הקצב, השינה, הרגשות)
משהו משתחרר.
המרדף אחר השלמות מפנה מקום לנשימה.
הצורך “להצליח” מתחלף ברצון פשוט להיות.
ואז מתברר שדווקא כשאנחנו מפסיקות לשאוף למצויינות ולהיות מושלמות
אנחנו נהיות אמהות טובות באמת.
אנושיות. קשובות. רגועות ומכילות.
וכשאנחנו נרגעות גם הם נרגעים.
אז אולי לא נהיה מצוינות במובן הקלאסי,
אבל נהיה מצוינות במובן העמוק
נוכחות, מחוברות, אמיתיות.
וזה, בסופו של דבר, הרבה יותר בריא, אמיתי ומרגיע.
גם לנו וגם להם 🫶