כולנו מכירים את הרגע הזה שהילד בוכה, נאבק או מתנגד, ואנחנו מוצאים את עצמנו אומרים "בסדר, רק תפסיק לבכות" או "טוב, תעשה מה שאתה רוצה" רק כדי להשקיט את הרגע. זה טבעי, אנחנו רוצים שקט, רוצים לעבור לשלב הבא בלי מאבק, רוצים שהכל יסתדר.
אבל הריצוי הזה גם כשהוא נראה לנו רגעי ופשוט הוא משפיע עמוק על הילד ועל הדינמיקה בבית.
מה קורה כשאנחנו מרצים
כשאנחנו אומרים "כן" או מוותרים רק כדי שהילד יפסיק לבכות או כדי להימנע מדרמה, אנחנו לא פועלים מתוך בחירה מודעת אנחנו פועלים מתוך פחד מהתגובה שלו והתוצאה? הילד לומד שהבכי והמחאה שלו מנהלים את המצב. לא כי הוא מניפולטיבי, אלא כי הוא מפנים את ההשפעה שלו עליכם. הוא מזהה את "הסדק" המקום שבו אתם לא לגמרי יציבים ומשם בונה את הדרמות.
איך זה נראה ביום יום
הילד בוכה או מתנגד כדי לבדוק את הגבולות שלכם. הוא מגביר מחאה כדי לקבל ודאות.
הוא חש שהוא צריך "לנהל" את ההורים, כי לא רואה בהם יציבות. וכל זה יוצר מעגל של מאבקי כוח, דרמות וכעסים מיותרים גם אצל הילד וגם אצלינו ההורים.
מה קורה כשאנחנו מפסיקים לרצות
כאן מגיע השינוי המשמעותי בו אנו נשארים רגועים, נחושים, שלמים וענייניים גם אם יש דרמה רגעית ובאמת לא מתרגשים ממנה.
שם הילד מרגיש באמת מבוגר, יציב ובטוח כי אתם מובילים באמת את הסיטואציה. המחאה שלו מפסיקה מהר, כי אין לה באמת על מה להיתפס.
בנוסף הוא לומד שהשינוי לא מאיים, ושהוא יכול לפעול מתוך ביטחון ושותפות.
המסר החשוב שהדרמות והבכי לא נוצרים מהילד עצמו הם נוצרים כשאנחנו מפחדים מהתגובות שלו וככל שנצליח לעצור את הריצוי ולפעול מתוך מקום שלם וענייני, כך נצמצם את הדרמות, נקצר את העימותים, ונלמד את הילד מהי יציבות, ביטחון ושיתוף פעולה אמיתי🫶