יש רגעים בהם הכל מרגיש כבד הלב, המחשבות, האנרגיות.
כשאנחנו מול ילדינו, לפעמים עולים רגשות שמציפים אותנו כמו כעס, תסכול, עצב, אכזבה, דאגה או תחושת חוסר אונים.
הנטייה הטבעית שלנו היא לברוח, להדחיק, לנסות להחזיק הכל יחד… אבל כשאנחנו עוצרים לרגע ונותנים מקום לרגש, מבינים מה עומד מאחוריו במקום להיאבק בו שם נוצר הפתח לשחרור.
מקום שבו אפשר להרגיש, להבין ולהגיב מתוך רוגע ואמון, ולא מתוך מצוקה או אוטומט.
כשההורה נותן לעצמו את המרחב להרגיש, גם הילד מרגיש את זה וכך אנו מאפשרים לו את האיזון ואת אותה הקרקע היציבה ורשת הביטחון להם כל כך זקוק ואנחנו מאפשרים לעצמנו ולילדינו לצמוח גם ברגעים הקשים וברגע שנלמד באמת להתיידד ולקבל גם שיש רגשות שכאלו נצליח באמת לקבל אותם, לחקור ולהבין על מה הם יושבים שם עמוק בפנים ומשם נצליח לשחרר ולחזור לאיזון ולשקט הפנימי.
שם מתחיל השינוי האמיתי במקום שבו מפסיקים להיאבק ומתחילים לחיות את ההורות מתוך נוכחות אמיתית, בלי סיפורים נוספים, בלי הדחקות, וללא ציפייה שהכל חייב להיות מושלם כי החיים דינמיים כל כך
וכשאנחנו נותנים מקום אמיתי לרגשות שלנו ומרגישים את מה שאנחנו באמת מרגישים זה לא באמת מחליש אותנו.
להיפך זה מאפשר חוסן, איזון ויציבות אמיתיים עבור הילד שלנו ועבורנו כהורים🫶
