בהורות, לא פעם אנחנו מוצאות את עצמנו מתעקשות.
שיירדם כבר. שיאכל. שלא יבכה. שיבין.
העקשנות הזו, שמגיעה מהמקום שרוצה “שיהיה בסדר”,
לפעמים בעצם מגיעה מהאגו מהמקום שרוצה שליטה, סדר, תשובה נכונה.
היא מנסה להוכיח לעצמה שהיא “אמא טובה”, שהיא יודעת, שהיא לא טועה.
אבל עקשנות כזו לרוב סוגרת ויותר מצמצמת את המרחב, פוגעת בקשר, מכניסה מתח למקום שבו הילד דווקא זקוק רגע לשקט פנימי, לביטחון אמיתי ולכך שיראו וישמעו אותו
ומולה קיימת עקשנות אחרת. עקשנות של אמונה. זו עקשנות שקטה, פנימית והיא לא נמדדת בתוצאה, אלא ביכולת שלנו להישאר נוכחת גם כשהדרך מאתגרת.
זו אותה התמדה שמחזיקה אותך בלילות הארוכים, באינסוף ניסיונות ההרגעה, באמון שבסוף זה יצליח והוא ילמד, הגוף שלו יבין, ואתם תמצאו את הקצב שלכם.
זו עקשנות שלא נאחזת, אלא מאפשרת.
היא פותחת שערים.
לשינוי, לצמיחה, ליציבות, ליחסים שיש בהם מקום גם לטעויות וגם ללמידה.
אז כן, תהיי עקשנית.
אבל תהיי עקשנית של ממקום של אמונה
כזו שמחזיקה באהבה, בסבלנות, בביטחון בדרך שלך ושלו🫶