פליטות הן אחת התופעות שמלחיצות הורים יותר מכל בשנה הראשונה. זה קורה אחרי האוכל, לפעמים גם תוך כדי, לעיתים מעט ולעיתים בכמויות גדולות יותר, וכשזה מתגבר הדחף הטבעי הוא למצוא פתרון לעצור, למנוע, להעלים, לעקוף… אבל האמת היא שפליטות הן תופעה מאוד נפוצה בגיל הרך. אצל חלק מהתינוקות יותר, אצל אחרים פחות, וברוב המקרים עצם קיומן עדיין לא מעיד על בעיה בהכרח. השאלה החשובה היא לא איך להעלים את הפליטות, אלא איך אנחנו מבינים אותן ואיך אנחנו מתנהלים מולן.
למה אי אפשר באמת “למנוע” פליטות?
אחת ההמלצות השכיחות להורים לתינוקות פולטים היא להחזיק את התינוק במנח אנכי זמן ממושך לאחר האוכל, כדי ש”האוכל יירד”. בפועל, לא פעם האוכל כלוא יחד עם בועות אוויר, והגוף מגיב בלחץ, החזקה שרירית, אי שקט ולעיתים גם השתנקויות.
כאשר אנחנו מנסים רק למנוע יציאה של פליטה, אנחנו עלולים לשמר החזקה שרירית במקום לרכך ולשחרר אותה. שריר לא מתחזק מהחזקה כפויה וכואבת, אלא מתנועה, הרפיה וארגון נכון של השלד וגם ברמה המעשית להשאיר תינוק חצי שעה בלי לזוז, בלי להרפות ובלי לנשום בחופשיות רק כדי שלא יפלוט, זו לא באמת אפשרות שמקלה עליו, ובטווח הארוך היא עלולה אפילו להעמיק את הקושי ולכן השאלה האמיתית היא מה הגוף של התינוק מנסה לומר לנו דרך הפליטות?
למה “פתרונות מהירים” לא תמיד מדייקים ופותרים באמת כמו מעבר למוצקים וטעימות מוקדמות, שינוי סוג מזון, הסמכה, תוספים או תרופות… זה אומנם לפעמים משנה את התמונה, לפעמים מקל זמנית, אבל ברוב המקרים הם לא באמת נוגעים בשורש וכשאנחנו ממהרים לשם, אנחנו עלולים לשים פלסטר במקום להקשיב לגוף ולפספס את המענה שהתינוק באמת זקוק לו.
אז מה באמת גורם לפליטות?
ברוב המקרים פליטות נובעות משילוב של כמה גורמים יחד כמו
חוסר בשלות של מערכת העיכול שכיח מאוד בגילאים האלו
טונוס שרירי לא מאוזן אזור אחד חלש ואזור אחר מוחזק כפיצוי.
הקשתה או החזקה שרירית שיוצרת לחץ בטני
קנה נשימה פחות משוחרר שמקשה על הסנכרון בין הקשר מציצה-נשימה-בליעה
קושי ביצירת ואקום תקין שמכניס הרבה אוויר וגורם לניתוקים בארוחה
תנוחות האכלה או תזמון שלא מותאמים לגוף ולשלב ההתפתחותי
עומס כללי עייפות, הצפה, ריבוי גירויים וקושי להירגע
כאשר הגוף “מחזיק” במקום אחד כדי לפצות על חוסר ארגון במקום אחר, נוצר לחץ. והלחץ הזה דוחף את האוכל חזרה למעלה.
לכן לא מעט פעמים נראה פליטות דווקא אצל תינוקות ערניים, דרוכים, כאלה שקשה להם להרפות ולהתמסר.
מה קורה כשמנסים לעקוף?
כשאנחנו פועלים מתוך פחד והימנעות, ומנסים כל הזמן למנוע פליטות בכל מחיר כביכול אנחנו עלולים להיכנס למעגל קסמים שכזה פליטה → סטרס → פתרון מהיר → עוד החזקה → עוד אי שקט → עוד פליטה… כדור שלג שכזה כאשר המטרה שלנו כהורים אינה למנוע פליטות באמת אלא להבין את המקור שלהן, לעזור לגוף להיות יותר מאורגן, משוחרר ורפוי
לדייק תנוחות ותזמון
לאפשר למערכת העיכול להבשיל בקצב שלה.
ומה לגבי טעימות וברזל?
טעימות מתחילים לפי סימני בשלות התפתחותיים, לא כדי “לטפל” בפליטות. אצל חלק מהתינוקות התחלה מוקדמת מדי אף עלולה להעמיס.
ברזל אכן יכול להשפיע על מערכת העיכול, אבל לרוב הוא מחזק תסמין קיים ולא יוצר בעיה חדשה מאפס.
לסיכום,
פליטות הן לא אויב. מה שצריך לצאת עדיף שייצא. אוכל שנשאר “תקוע” בגוף לא מאורגן רק מגביר החזקה שרירית, סטרס, אי שקט וחוסר נינוחות.
פליטות אינן תקלה שצריך להשתיק, אלא סימן שצריך להבין.
וכשיש החמרה, ירידה בכמויות, חוסר שקט או תחושה שמשהו לא מסתדר זה לא סימן להוסיף עוד פתרון מהיר, אלא דווקא רגע לעצור, להסתכל על התמונה הרחבה, ולהקשיב למה שהגוף באמת צריך עכשיו.
כשעובדים מהשורש, הרבה פעמים הפליטות נרגעות מעצמן בלי מלחמות, בלי קיצורי דרך, ובלי הרגלים שלא באמת מקדמים.
זו לא הימנעות. זו הורות שמבינה גוף, תהליך ובשלות🫶