פעמים רבות, מתוך אהבה גדולה, אנחנו מוצאים את עצמנו מלאים ברחמים ודאגה מתמדת כלפי הילדים שלנו. אנחנו רואים אותם מתמודדים עם אתגרים, לעיתים נכשלים, ולפעמים אפילו חווים תסכול או כאב – והלב שלנו מתכווץ. מתוך הרחמים האלו, אנחנו נוטים לפעמים "להציל" אותם, להקל עליהם, לקחת מהם את היכולת להתמודד, העומס או לפתור את הבעיה במקומם. חשוב להבין שמה שעומד מאחורי הרחמים האלו, לא תמיד מקדם אותם.
רחמים על ילדינו, גם אם מגיעים ממקום הכי אוהב ומגונן, שולחים להם מסר סמוי: "אתה לא יכול להתמודד לבד," "אתה חלש," או "אני לא בטוח ביכולות שלך." מסר כזה, כשהוא חוזר על עצמו (לא במודע כמובן), מחליש אותם, מקטין את תחושת הערך העצמי שלהם, ומשאיר אותם תלויים בנו – במקום לעודד אותם לגדול, לנסות, להעז וללמוד מתוך התנסויות.
לעומת זאת, כשאנחנו בוחרים להאמין בהם, לסמוך על היכולות שלהם, ולאפשר להם להתנסות ולהתמודד(בהתאם לגיל וליכולת כמובן), אנחנו מעבירים להם מסר אחר לגמרי. אנחנו אומרים להם: "אני רואה אותך, אני מאמין בך, אני בטוח שאתה מסוגל." המסר הזה בונה. הוא מחזק את הביטחון העצמי, מטפח עצמאות ומלמד את הילדים שלנו שהם יכולים לסמוך על עצמם גם כשהם נתקלים באתגר וקושי ולא נהיים ישר חסרי אונים ו"מסכנים".
זה לא אומר להיעלם מהתמונה או לא ללוות – אנחנו שם (כמעט תמיד) כדי לתמוך, לעודד, לתת יד כשצריך. אבל התמיכה שלנו באה מתוך אמונה ולא מתוך רחמים. ככל שנעניק להם מקום לגדול, נכיר בהם וביכולות שלהם, ונאפשר להם לחוות גם תסכולים וכישלונות, כך נראה ילדים בטוחים יותר, עצמאיים יותר, מאמינים יותר ועם תחושת מסוגלות אמיתית.
בסופו של דבר, אהבה אמיתית היא לא בלגונן עליהם מכל אתגר או כאב, אלא בלתת להם כלים ותחושת ביטחון שהם מסוגלים להתמודד, לצמוח ולהתפתח – בדרכם🫶