ולמה כמעט כל התנהגות נובעת ממנו
כשאנחנו פוגשות התנהגות שמאתגרת אותנו כהורים אם זו
התנגדות, מאבקים, “דווקא”, בכי, הצמדות, חוסר שיתוף פעולה
האינסטינקט הראשון שלנו הוא לשאול:
“למה הוא עושה את זה?”
אבל השאלה הזו, על אף שהיא טבעית, לרוב לוקחת אותנו לכיוון הלא נכון כי ילדים כמעט אף פעם לא פועלים מתוך רצון להרגיז, לעשות דווקא, לשלוט או להכאיב.
הם פועלים מתוך צורך.
והצורך העמוק ביותר, הבסיסי ביותר, שמנהל כמעט כל התנהגות
הוא הצורך להרגיש שייכים ושייכות היא לא אהבה (ולא חום ולא פינוק) שייכות לא נמדדת בכמה חיבוקים נתנו,
לא בכמה השקענו,
ולא בכמה אנחנו הורים טובים.
ילד יכול להיות עטוף באהבה ובכל זאת לחוות חוסר שייכות כי שייכות היא תחושה פנימית בה מרגיש הילד שיש לו מקום כאן. שהוא משמעותי. שרואים אותו… וזו לא שאלה של כמות תשומת הלב אלא של איך נוצר החיבור.
ילדים תמיד פועלים מתוך מטרה גם כשזה נראה הפוך לגמרי ואחת הטעויות הנפוצות היא להסתכל על ההתנהגות כסימפטום אם זה עייפות, גיל, אופי, שלב, גבולות, שגרה… כל אלה יכולים להשפיע, אבל הם לא מסבירים למה ההתנהגות ממשיכה לחזור. ילדים פועלים מתוך מטרה וכל עוד יש להם רווח מההתנהגות שלהם הם ימשיכו לחבר את ההורה עם אותה התנהגות כביכול שהשתלמה לו ודרך זה בטעות ובלא מודע ימשיכו להיות מחוזקים שם
ולמצוא את הדרך להרגיש שייכים, משמעותיים ובעלי ערך בתוך המערכת המשפחתית.
אם הדרך הבריאה לא זמינה להם כלומר שיתוף פעולה, הם ימציאו להשיג את השייכות בכל דרך אחרת כזו שמחברת את ההורה דרך מאבק כוח התנגדות או תשומת לב.
גם אם היא לא נעימה לנו.
גם אם היא פוגעת.
גם אם היא מבלבלת.
טעויות בשייכות היא לא בעיה, אלא פרשנות שגויה וכאן נכנס המושג “טעויות בשייכות”.
ילד לא טועה כי הוא רע,
ולא כי ההורים נכשלו.
הוא פשוט מפרש לא נכון
איך מרגישים שייכים במערכת שבה הוא חי.
לדוגמה ילד שמצליח לחבר ולהרגיש שייכות רק כששמים לב אליו באופן שלילי הכוונה (שדואגים לו, שכועסים עליו, שמצליח להטריף, שגורם לנו להרגיש כישלון ועוד.. ) ילמד להשיג תשומת לב בכל דרך אפשרית, כלומר טעות בשייכות.
ילד שמרגיש ערך רק כשהוא חזק ונאבק ילמד להילחם ולהיאבק כל הזמן כדי לחבר את ההורים.
ילד שמרגיש שייך רק כשהוא תלוי במישהו יתקשה להיפרד.
זו לא מניפולציה.
זו הישרדות רגשית.
למה “לתקן התנהגות” כמעט אף פעם לא עובד
כשאנחנו מנסות להסביר יותר, לדרוש יותר, לאיים, להעניש, להתרכך, להתעלם בלי להבין את מטרת ההתנהגות
אנחנו לפעמים מחזקות אותה בלי לשים לב.
כי הילד לא מחפש פתרון,
הוא מחפש שייכות שזה צורך קיומי והשרדותי גם אם מצליח להשיג אותה בדרך עקומה כביכול שהמחיר להשיג אותה עולה לו ביוקר ולא באמת כיף לו ונעים כל הזמן להתנגד ולהיאבק אבל הרווח שם מספיק גדול כי אמא מודאגת, נטרפת, עצובה, מלאה רגשות אשם… אז הוא רק ימשיך לקבל עוד ועוד חיזוקים וישכלל את ההתנהגות וימשיך להשיג את השייכות בדרכים עקומות ובטעות בשייכות.
וכל עוד החיבור מושג דרך ההתנהגות
היא תחוזק כמובן ותמשיך.
זו לא שאלה של שליטה אלא של הבנה והרגע שבו מתחיל שינוי אמיתי
הוא הרגע שבו אנחנו מפסיקות לשאול
“איך אני גורמת לו להקשיב?”
ומתחילות לשאול
“מה הילד שלי מנסה להשיג דרך ההתנהגות הזו?”
ברגע הזה המאבק נרגע,
האשמה יורדת והכוח חוזר לידיים שלנו לא ככוח על הילד, אלא כיכולת להוביל שינוי ולהנהיג מתוך הבנה מה האחריות שלנו ובלי אשמה ומתוך הבנה שאין לנו שליטה על כל הבחירות של הילד.
אבל יש לנו אחריות על הדינמיקה.
אנחנו לא אמורות להיות מושלמות אבל אנחנו כן יכולות להיות מודעות וברגע שאנחנו מבינות שהילד שלנו לא נגדנו
אלא בעד הקשר והוא מתנהג כך לכבודינו ושם נפתח פתח לשינוי עמוק, רגוע ויציב🫶