יש ימים בהורות שבהם פשוט קשה לזכור מה היה קודם. אם כבר הנקת או שזו רק מחשבה שעברה בראש, אם הוא נרדם לפני שעה או שזה היה בכלל אתמול,
אם את עומדת או יושבת או אולי פשוט מרחפת בין לבין.
העייפות מטשטשת גבולות.
היא מבלבלת. היא מושכת אותך כלפי מטה ומרגישה לפעמים כאילו היא שולטת בכל.
ובאמת, כשעייפים התחושה היא שכל דבר קטן נהיה גדול.
עוד בכי, עוד קימה, עוד שאלה בלי תשובה
והלב מתכווץ, הראש מתעייף, והסבלנות נמסה לאט לאט.
אבל גם שם, בתוך כל העייפות הזו, את נוכחת.
גם אם את שקטה יותר, גם אם אין לך תשובות חדות, גם אם רק את שם לידו בלי לומר מילה ולעשות יותר מידי
הנוכחות שלך מורגשת.
הוא מרגיש אותך.
הוא לא שופט אותך על האנרגיה, על הסדר או על מצב הרוח.
הוא לא מחפש שלמות
הוא רק רוצה אותך.
פשוט אותך, כפי שאת ברגע הזה.
וזה מה שחשוב.
לא כמה הספקת, לא אם הצלחת להרדים מהר, לא אם הייתה ארוחה חמה או מקלחת בזמן.
אלא אם היית שם.
ואת היית. את כאן.
וזה מספיק.
יותר ממספיק.
זה כל מה שהוא באמת צריך וזקוק לו🫶