אחד המשפטים שאני שומעת הכי הרבה מהורים הוא:
“אני מפחדת לפנק אותו יותר מדי.”
והגיע הזמן רגע לעשות סדר.
כי יש בלבול גדול בין קשר לבין פינוק והבלבול הזה גורם להורים להתרחק בדיוק מהמקום שהילדים שלהם הכי צריכים.
לתת תשומת לב.
לחבק.
להרים.
להקשיב.
להיות בנוכחות.
לענות לצורך רגשי או פיזי…
זה לא פינוק.
זה קשר.
זה בסיס.
זה ביטחון.
אז מה כן נקרא פינוק
פינוק הוא לא חיבוק.
פינוק הוא לא הקשבה.
פינוק הוא לא הכלה.
פינוק קורה כשאנחנו מנסים לפצות במקום להוביל.
* כשאנחנו מרגישים צורך לקנות לעשות או להביא מתנות וחפצים כפיצוי על כל קושי.
* כשכל תסכול מקבל “פרס” כדי שלא יהיה קשה.
* כשאנחנו ממהרים לחסוך מהילד התמודדות שהוא כן מסוגל ויכול להתמודד ולעבור.
* כשאנחנו עושים בשבילו שוב ושוב דברים שהוא כבר יכול לעשות בעצמו רק כדי שלא יבכה ויתעצבן עלינו.
* כשאנחנו מוותרים על גבולות רק כדי שלא יבכה, לא יתבאס, לא יכעס… זה פינוק.
לא כי אנחנו לא אוהבים אלא כי אנחנו מפחדים מהקושי.
אז למה חיבוק והקשבה הם לא פינוק?
הביטחון הפנימי ותחושת היכולת והמסוגלות נבנים מקשר בטוח שמאפשר לילד שלנו להתמודד.
כשאני מחבקת ילד שקשה לו אני לא מבטלת את הקושי.
אני אומרת לו:
“אני איתך בתוך הקושי.”
וכשאני שם, בנוכחות רגועה, עם גבולות ברורים, הוא לומד משהו עמוק הרבה יותר:
* אני לא לבד.
* אני יכול להרגיש.
* אני יכול להתמודד.
* גם כשקשה, העולם לא קורס.
וזו בדיוק הדרך לגדל ילד עם תחושת מסוגלות.
ומה לגבי ויסות רגשי?
יש רגעים שבהם ילד מוצף.
בחוסר ויסות.
לא פנוי ללמידה או לחשיבה, לבחירה או בטח שלא לשיתוף פעולה.
וברגעים האלה חיבוק, הכלה, תשומת לב והבנה
הם לא פינוק.
הם כלי ויסות.
קשר מווסת.
קשר מרגיע.
קשר בונה חוסן.
רק מתוך החיבור הזה הילד לומד, לאט לאט, לווסת את עצמו בעצמו.
ומה קורה כשיש קשר אמיתי?
כשיש חיבור
יש סמכות.
יש בהירות.
יש אמון.
וכשיש אמון ובהירות, אין צורך לפצות.
אין צורך לוותר על גבולות.
אין פחד מהקושי.
ההורה מוביל.
הילד מרגיש מוחזק.
והמערכת נרגעת.
דווקא ילדים שמקבלים תשומת לב, יחס, הקשבה ונוכחות
הם אלה שפחות צריכים לדרוש, פחות נאבקים, ופחות גדלים להיות “מפונקים”.
ומה אנחנו באמת רוצים בסוף לאפשר לילד שלנו?
רוב ההורים לא באמת רוצים ילד שיהיה לו קל כל הזמן ולא יהיה לו צורך להתמודד.
הורה רוצה ילד שמרגיש שהוא בתחושה בה
* אני יכול.
* אני מסוגל.
* גם אם קשה אני אתמודד ואצליח.
* יש לי על מי להישען, אבל אני יציב ועומד על הרגליים שלי.
וזו הורות.
לא מושלמת.
לא נטולת בכי או תסכול.
אבל כזו שמחזיקה גם רוך וגם גבולות.
לסיכום,
תשומת לב היא לא פינוק.
חיבוק הוא לא פינוק.
הקשבה היא לא פינוק.
אלה אבני הבסיס לביטחון, לעצמאות ולתחושת יכולת ומסוגלות.
פינוק אמיתי הוא דווקא מהמקום בו אנחנו מונעים מהילד שלנו לגדול, להתנסות, לבדוק, לחקור, להתמודד …
קשר אמיתי הוא זה שמאפשר לו לפרוח ולמצות את הפוטנציאל שלו.
וזה כל ההבדל🫶