בהורות, כמו בכל מערכת יחסים, מישהו צריך להחזיק את ההגה. מישהו צריך להוביל. לא בכוח, אלא בנוכחות. לא מתוך שליטה, אלא מתוך ידיעה פנימית מה נכון ברגע הזה. התפקיד הזה שייך לנו, ההורים.
ילדים מרגישים כשיש מי שמוביל. זה מרגיע אותם, נותן להם מסגרת להתארגן בתוכה. דווקא כשהם בודקים גבולות או מתנגדים ונאבקים הם בעצם מחפשים את היד שמחזיקה אותם, שמראה להם מה מותר, מה אסור, ומה קורה עכשיו.
וכשאנחנו באמת מובילים מתוך מקום בטוח ושלם ולא מהיסוס, לא מהתנצלות, לא מתוך חשש מהתגובה שלהם אלא מתוך בהירות, שקט פנימי, מתוך כוונה ברורה ומתוך אהבה, הם מרגישים את זה. והתגובה שלהם משתנה בהתאם.
הם משתפים פעולה
לא כי הכרחנו.
לא כי איימנו.
אלא כי הם סומכים.
כי הם מרגישים שמישהו רואה את התמונה הגדולה יותר מהם.
מישהו שנוכח, יציב, ומחזיק עבורם את הסיטואציה.
במקום לנסות לשכנע אותם שוב ושוב, או להסביר בלי סוף, לאיים או כל דבר אחר, לפעמים כל מה שצריך זה להיות ברורים והחלטיים. להגיד את מה שאנחנו רוצים שיקרה, בקול רגוע, בטון בטוח, לעמוד על זה ולהיות עקביים.
כשהם יודעים שאנחנו שם, ושההובלה אצלנו הם פנויים להיות פשוט ילדים. והקשר נהיה נעים יותר, רגוע יותר, עם שיתוף פעולה כי הוא לא נולד מכוח, אלא מהובלה🫶