אחד הדברים הכי מאתגרים בהורות הוא להבין שלא הכל בשליטתנו והחדשות הטובות? זה בסדר גמור.
כשאנחנו מנסים לשלוט בכל בכי, מצב רוח או התנהגות של הילד, אנחנו עלולים להיתקע בלופ של עייפות, ייאוש, תסכול ומתח פנימי.
אבל ברגע שאנחנו משחררים ומפסיקים לנסות לשלוט משהו אחר קורה וההובלה שלנו נכנסת בבהירות.
זהו המקום שבו אנחנו יכולים להיות נוכחים, שלמים, בטוחים, עם אמון בילד, להציע, להוביל ולהישאר יציבים ומאוזנים מבלי להיסחף לפחד או לאוטומט ובדיוק שם מתאפשר שינוי אמיתי, גם לילד וגם לנו.
וזה בכלל לא משנה כמה אנחנו משקיעים, מחבקים, משחקים, מרימים, קונים, מפנקים, מציעים או נותנים את הלב והנשמה אנחנו לא יכולים לשלוט ברגשות, במצבי רוח או בהתנהגויות השונות שבוחר הילד שלנו באותו הרגע, וזה לגמרי שלו.
אנחנו לא יכולים להכריח תינוק להיות שמח, להפסיק לבכות עכשיו, להירגע בלחיצה על כפתור או לאכול בדיוק כפי שחשבנו שצריך. אלו רגשות וצרכים פנימיים שהוא יחווה בעצמו והם לא שלנו.
נכון שיש עדיין הרבה דברים שכן בשליטתנו והם אלה שיכולים לשנות את כל הסיטואציה.
אנחנו מחליטים מתי הזמן לאכול, לשחק, להתקלח, לצאת לטייל, לחזור הביתה, לראות טלויזיה, לישון, לשנות אווירה, לשנות גירוי או פעילות לשנות את הקצב, להוריד הילוך..
להיות רגועים, שלמים ובטוחים בדרך שאנחנו מובילים גם אם זה לא מתאים בדיוק לילד ברגע זה.
להפסיק לחפש כל הזמן סיבות והסברים למה הילד לא רגוע או לא משתף פעולה, אלא פשוט להישאר יציבים ומאוזנים גם כשקשה ומאתגר.
ומה לא בשליטתנו?
לא בשליטתי לכבות ולהשתיק את הבכי בכוח או בכל מחיר.
לא בשליטתי לשנות מצב רוח בלחיצת כפתור או בעזרת "קסם" חיצוני.
לא בשליטתי לעשות במקומו את העבודה של הרגעה עצמית או התמודדות עם תסכול.
לא בשליטתי לגרום לו לאכול, לישון או להירגע מבלי שהוא בשל לכך מבפנים.
ופה נוצר ההבדל בין הורה שמרגיש שהוא חייב תמיד לרצות, לספק ולפתור, לבין הורה שמבין שתפקידו להוביל, להציע, לחשוף ולשמור על יציבות גם כשקשה וסוער.
וכשההבנה הזו נכנסת מגיע השינוי ומגיעות התובנות ואנחנו הרבה פחות מתוסכלים, פחות מוצפים, והיום כולו מרגיש נינוח יותר וזורם. אנחנו לא מתעייפים מניסיונות בלתי פוסקים "לגרום" לילד להרגיש טוב, אלא ממקדים את המאמצים שלנו במה שכן בידיים שלנו ובשליטה שלנו.
ולכן ננסה לשנות את הדינמיקה ובמקום לשאול את עצמינו כל הזמן
מה לעשות כדי שיפסיק לבכות? מה לא בסדר איתו? מה עשיתי לא נכון? ולחפש סיבות לכל אותם השאלות נתמקד יותר בהאם אני יכול להציע משהו שונה עכשיו?
האם אני רגוע, נוכח, מאפשר או מופעל ומרחם מהלב המבוהל שלי?
האם אני יכול לסמוך ולשחרר שליטה רגע ולהאמין שהוא ימצא את הדרך שלו?
לפעמים שינוי קל בתפיסה שלנו ובנוכחות השקטה שלנו עושה את כל ההבדל.
ולפעמים גם לא וזה גם בסדר גמור.
המטרה שלנו היא לא להשתיק רגשות אלא לקבל אותם ולהבין שהם חלק מהילד שלנו ועליו ללמוד להתמודד ולווסת גם רגשות ותחושות שהן פחות נעימות וכיפיות כי הן חלק בלתי נפרד מהחיים וכשאנחנו שם נוכחים ומשדרים שהבכי לא מפעיל אותנו עוד, הילד לומד שאפשר גם אחרת. כשהוא מוצא את הדרך שלו בעצמו ורואה שלא נבהלנו ולא יצאנו מדעתינו או נשארנו חסרי אונים מולו קורה השינוי האמיתי והוא לומד שיעור חשוב לחיים🫶