ההתנהגות שלהם פעמים רבות משקפת לנו את המצב הפנימי המתחולל אצלנו בפנים, והם פשוט אומרים בקול את מה שאנחנו מרגישים בפנים, עמוק לב.
כמה פעמים התחלתם את הבוקר בתחושת עייפות או עומס, ובלי שתכננתם, כל הבית כבר היה באווירה של עצבים, קיטורים ובכיינות?
זה קורה לכולנו. כן, לכולם.
הורים רבים מתארים מצבים שבהם הילדים מתעוררים בלי מצב רוח, מתווכחים על כל דבר, לא משתפים פעולה ודורשים ידיים או תשומת לב בלתי פוסקת. וברוב הפעמים, זה לא קורה סתם.
ילדים חיים אותנו. הם קולטים אותנו גם כשלא נאמר דבר, את המתח בגוף, את טון הדיבור, את החיוך המאולץ או הנשימה הקצרה. הם רגישים לתחושות שלנו באופן כמעט אינטואיטיבי. ולפעמים, התגובה שלהם (הבכי, ההתנגדות, חוסר שיתוף הפעולה) היא פשוט מראה למה שהם מרגישים בתוכם, דרכנו.
וזה מובן. כי גם אנחנו קמים לפעמים עם פחות סבלנות, פחות אנרגיה, יותר לחץ או מחשבות על מה שמחכה לנו בהמשך היום.
והנה הסוד הקטן, כשאנחנו שמים לב לזה, ולא מאשימים את עצמנו, אלא רק בוחרים רגע לעצור, לנשום, ולהתכוונן מחדש, שם מתחיל שינוי.
לא צריך להיות הורים מושלמים, צריך להיות הורים אנושיים. כאלה שמבינים שגם ימים פחות זוהרים הם חלק מהחיים, שמותר לנו לטעות, להיות עייפים, להגיב, ויחד עם זאת לזכור: הילדים לומדים ממי שאנחנו ברגעים האלה.
לא מההסברים, לא מהנאומים, אלא מהדרך שבה אנחנו מגיבים, מתמודדים, נרגעים, מבקשים סליחה, או פשוט ממשיכים הלאה בגובה העיניים.
הם לומדים איך להיות בני אדם דרך ההורות שלנו.
אז בפעם הבאה שבוקר מתחיל ככה, תזכירו לעצמכם: הכל בסדר. זה רק עוד בוקר אחד, ויש לכם את כל מה שצריך בשביל לעבור אותו, יחד🫶