תחושת חוסר האונים שמגיעה ברגעים מאתגרים עם הילדים שלנו היא אמיתית, מוחשית, ולעיתים מציפה מאוד.
"און" הוא כוח. וחוסר אונים הוא התחושה שאנחנו אבודים. חסרי כיוון, חסרי מטרה, בלי בהירות, בלי יכולת לפעול מתוך שקט פנימי, יציבות, והובלה.
וכשאנחנו בלי כוח,
הילד שלנו נשאר בלי עוגן.
ודווקא כשהוא סוער, כשהוא מאותת שהוא זקוק לנו,
הוא הכי צריך שנחזיק עבורו את הקרקע.
שנשאר יציבים גם כשהוא מתפרק.
שנראה אותו מעבר, ולא רק את ההתנהגות.
שנזכור שהוא לא נגדנו, שהוא זקוק לנו.
אבל כשהכוח שלנו מתערער
אנחנו עלולים להיגרר לרגשות אשם, כעס, תסכול, אשמה, דאגה או ייאוש.
אנחנו מגיבים אוטומטית.
מתפרקים יחד איתו.
ובאותו רגע אנו משאירים אותו לבד עם הסערה שלו.
אז מה כן אפשר לעשות?
לעצור. לנשום. ולשאול
> מה שלו, ומה שלי?
מה הוא באמת מנסה להגיד?
על מה הוא נלחם?
ומה הוא צריך ממני, עכשיו?
כשהצלחנו לראות מעבר להתנהגות, ולזהות את הילד שלנו, ולהבין את הקושי, ואת הצורך, אנחנו יכולים להגיב אחרת. מתוך מקום המכבד את הבחירה, גם אם לא מאפשרים אותה.
לשמור על גבול, בלי לבלבל אותו עם התעלמות או דחייה.
להישאר יציבים, גם כשקשה.
ילד שזוכה למבוגר שמגיב כך,
לא צריך להילחם ולהיאבק כדי שיראו אותו.
הוא לא צריך לצרוח ולבכות כדי לקבל מקום.
הוא מרגיש מובן, בטוח, אהוב, ככה בדיוק כמו שהוא.
וכשיש ביטחון, יש יציבות ושקט.
כשיש עוגן, יש מקום לשיתוף פעולה.
כי זה מה שבסופו של דבר צריך מאיתנו וזקוק שנאפשר לו, ואת מה שהוא הכי צריך מאיתנו באמת לא נוכל להחליף בעוד חיבוק, עוד נשיקה, מוצץ או פרס.
הוא צריך יציבות ואמון.
הוא צריך עוגן.
וכשאנחנו מצליחים, גם ברגע הקשה, להיות עבורו העוגן הזה,
שם מתרחש הקסם האמיתי של הקשר🫶