כשאני מלווה הורים בתהליך שינה, השאלות הראשונות שהם שואלים הן בדרך כלל: “מה לעשות כשהוא מתעורר ובוכה?”, “איך לגרום לה להירדם לבד?”, “איך לגרום לו לישון לילה שלם?”
לפני שמתחילים לשנות ההתנהגות אצל הילד חשוב לעצור ולשאול קודם כל מה קורה אצלנו: איך אנחנו מגיבים, איזה מסר אנחנו מעבירים, ומה בעצם הילד לומד מהתגובות שלנו. כי כאן בדיוק, בפנים, מתחיל השינוי האמיתי.
כשתינוק נולד, זה הכי טבעי שבעולם לתת מענה מיידי ולגשת אל הבכי שלו מיד אם להרים, להניק, לתת מוצץ, בקבוק להרגיע, להניע ולהרדים. בתקופה הזו זה גם באמת צורך הישרדותי הוא חסר אונים ותלוי בנו לגמרי. אבל ככל שהוא גדל, ובלי שאנחנו שמים לב, נוצרת אצלו למידה: כל פעם שאני בוכה משהו קורה. מישהו מזיז אותי, מרגיע אותי, מציע לי פתרון. התגובה המיידית שלנו, שמגיעה מהמקום הכי טוב כמובן, הופכת בהדרגה לאוטומט שמוביל להרגל, ואז הבכי כבר לא רק סימן לצורך אלא גם דרך לנהל ולהוביל את המציאות ולהפעיל אותנו. הילד לומד: “אני לא יודע להירגע לבד, אני צריך ואפילו חייב שיצילו אותי”. הוא לא באמת מרפה, כי הוא לא קיבל הזדמנות להתנסות. ואנו ההורים, מתוך כוונה הכי טובה, הולכים ומחזקים את התלות הזו לא במודע ובלי להתכוון.
ואז זה מגיע לשיא: הילד מתעורר שוב ושוב בלילה, לא מוכן להישאר דקה במיטה בלי מגע, תלוי בנדנוד, בקבוק, מוצץ או תנועה כדי להירדם, ואנחנו כבר מותשים כל כך אבל ממשיכים לפעול בדיוק באותו אופן. ולא מבינים למה זה לא משתנה.
ופה נכנס תהליך השינה שהוא לא אימון, לא משמעת קשוחה, לא “הנחייה נוקשה” ולא התעלמות חלילה. תהליך שינה אמיתי מתחיל דווקא אצל ההורה: בהבנה שונה את הסיטואציה הנוכחית ושהתגובה שלו לבכי, המאבקים, ההרמות, הנדנודים והמיידיות הן אלו שיצרו דינמיקה מסויימת. וכשההורה לומד להגיב בצורה אחרת מתוך שקט פנימי, הקשבה, הובלה, אמון הילד פתאום מקבל מסר אחר לגמרי: יש פה מבוגר שמוביל, אני לא חייב לשלוט עו בסיטואציה ולנהל, אפשר לבכות ולהירגע, ואני מסוגל למצוא דרך להירגע גם לבד. זה לא שההורה מתעלם מהילד אלא יותר מאפשר רגע עצמאות וגילויים חדשים בכך שהוא לא קופץ ברגע הראשון, לא נבהל מהבכי, לא ממהר לכבות ולהציל עוד. הוא נמצא, נוכח, אבל הוא לא מבצע במקומו. ובעצם התנהלות שכזו מאפשרת לילד לפתח את היכולת להרפות מבפנים ולהתמסר.
ברגע הזה הילד אולי עדיין בוכה אבל זה לא בכי של "הצילו", אלא בכי של תסכול, בלבול, מעבר, והוא חלק חשוב מהלמידה. הוא יושב, שוכב, בוכה רגע, לוקח את המוצץ לבד אולי, נשכב שוב, נשכב ונרדם וזה קורה רק כי ההורה אפשר לו את החוויה ולא כיבה והשתיק אותה עוד פעם עבורו.
לאט לאט, עם נחישות עקביות והתמדה, החוויה של הילד משתנה: הוא כבר לא מצפה למשהו שיבוא מבחוץ כדי להירדם, אלא מגלה שהוא יכול להירגע בכוחות עצמו. וכשהוא נרגע לבד, הוא מתחיל לא רק לישון יותר טוב אלא גם להיות הרבה יותר נינוח ביום, פחות תלותי, יותר פנוי לחקר, למשחק, ללמידה, לשהות על הבטן, להתהפך, לזחול, להגיע ממקום למקום, להתרחק מאמא מתוך מקום בטוח שהיא נשארת.. בהתאם לגיל התינוק.
והיופי הוא שהשינוי לא קורה כי “אימנו” אותו לישון אלא כי הפסקנו להפריע לו ללמוד את זה מעצמו. והכל מתחיל בתנועה קטנה פנימה אצלנו: לשים לב מתי אנחנו מגיבים על אוטומט, מתי אנחנו פועלים מרחמים או נלחצים ומתכווצים ושם ולהתחיל להוביל מתוך שקט פנימי, אמונה וביטחון. וכשזה מתרחש הילד צומח לתוך זה באופן טבעי.
אז רגע לפני שמתחילים תהליך, שווה לעצור ולשאול בכנות: איפה אני נאחז בדפוס ישן? איפה אני מגיב כי “ככה התרגלתי”? ואיזו דרך חדשה יכולה להיפתח אם פשוט אתחיל להאמין בו, לסמוך עליו, ולאפשר לו לגלות לבד שהוא יכול?
כי ברגע שזה מתחיל אצלנו זה מתחיל לקרות גם אצלו. וזה עובר אליו כך כך מהר אגב 😉