כהורים, הטבע שלנו גורם לנו לחפש פתרונות מהירים כשאנחנו נתקלים בקושי. מתוך רצון אמיתי להקל על התינוק שלנו, בין אם זה בהרדמות, בהתמודדות עם מרקם חדש, צליל, בשכיבה על הבטן או בהיכרות עם סביבה חדשה ועוד. התגובה האוטומטית שלנו היא כמובן ללכת על מה שעבד עד עכשיו, על המוכר, המהיר (לא תמיד אגב) והבטוח.
חשוב להבין שאותו האוטומט כביכול, שנובע מהרגלים ישנים ומהרצון לכבות את אותה השריפה כאן ועכשיו, לא תמיד באמת עונה על הצורך של התינוק. לפעמים, הוא אפילו מחזק יותר את הקושי במקום לעזור.
קשה עכשיו – קל אחר כך
אם נסתכל רק על הרגע הנוכחי והטווח הקצר, הפתרון המיידי ייראה לנו מתאים: להרדים בדרך המהירה, זו שתמיד עבדה, להימנע מסיטואציה מאתגרת, לתת את מה שהתינוק כבר מכיר כדי שלא יתוסכל. מה שלטווח הארוך, לא באמת נותן מענה אמיתי, אלא פשוט דוחה את ההתמודדות.מה שמביא לכך שהתינוק לא באמת לומד להתמודד, להיחשף לדרכים נוספות, להכיר, אלא מקבל הקלה, "השתקה" רגעית, כזו המאפשרת לו לכבות בעצם. אך לא מאפשרת את הרצף והאיכות לה אנחנו מייחלים כל כך.
התרגול יוצר את השינוי
במקום לחזור לאוטומט, חשוב לעצור ולשאול: מה הוא מבקש, ומה בעצם מקשה עליו? מה הוא צריך? ורק כשנבין את מקור הקושי (מתוך ניסוי וטעיה כמובן), נוכל לדייק כל פעם עוד ועוד את המענה כך שלא רק פותר את הרגע, אלא מאפשר לו לרכוש למידות נוספות ולקבל כלים להמשך הדרך, ומאפשר בסופו של דבר יותר רצף ואיכות בשינה.
להתמיד ולתת זמן הסתגלות
שינוי קורה דרך אמונה, עקביות, התמדה, חזרתיות, חשיפה הדרגתית ובניית ביטחון. תינוקות צריכים להיחשף ולתרגל שוב ושוב כדי שהחוויה תהייה כזו שתאפשר למידה ותהפוך את האתגר לאפשרי, מוכר, בטוח וטבעי יותר.
לכן הטיפ שלי אליכן להיום במקום להיצמד למה שמוכר רק כי זה "עבד פעם", ננסה להאמין יותר, נסמוך, נתמודד, נתמיד ונתרגל, נגוון במתן המענה כך שבאמת ישרת את הילד שלנו בעתיד, ולא רק ברגע הזה🫶