בהרבה רגעים בהורות, במיוחד בתחילת הדרך, יש תחושה שהכל בורח לנו מהידיים.
השינה לא מתוזמנת כמו שדמיינו, ההנקה לא תמיד זורמת, הבכי לא נפסק, והעייפות… היא פשוט שוטפת את הכל.
בתוך הכאוס הזה אנחנו מנסות להיאחז.
להבין מתי הוא יישן, לכמה זמן.
כמה הוא אכל, האם זה מספיק.
למה הוא בוכה, ואיך להרגיע אותו עכשיו, מיד.
אנחנו מחפשות ודאות, סדר, שליטה.
אבל האמת?
הורות היא שיעור מתמשך בוויתור על שליטה.
ככל שננסה להחזיק חזק יותר כך נחווה יותר תסכול.
אבל ככל שנרפה, נגלה שיש בתוכנו משהו אחר, עמוק יותר.
זה לא ויתור. זו בחירה.
בחירה להיות נוכחת.
להגיב מתוך הבנה ולא מתוך בהלה.
לבחור מתי להנהיג, מתי להכיל, ומתי פשוט להיות.
שם, לידו, לצידו, איתו בנוכחות מלאה.
כשאנחנו משחררות את הפחד לא לדעת
אנחנו מגלות שהכוח האמיתי טמון בידיעה הפנימית שלנו, באינטואיציה, בקשר.
לא בלוח זמנים צפוף או בתכנון מוקפד, אלא ברגע הזה, הקטן, שמתרחש ממש עכשיו.
וזה מה שהתינוק שלנו צריך וזה לא שליטה אלא את הנוכחות והקרבה, וההקשבה🫶