רצינו להתכונן.
קראנו, שאלנו, חקרנו רבות, פינטזנו, חיפשנו מידע, בנינו לוחות זמנים בראש.
ניסינו להבין מראש איך בדיוק זה ייראה. מתי הוא יאכל, מתי היא תישן, מה נעשה כשיבכה, איך נרגיש, איך נתמודד, איזה הורים נהיה ובעיקר איזה הורים לא נהיה😉
הכנו את החדר.
הכנו את עצמנו.
הכנו את הבית.
אבל אז הגיעה ההורות.
והיא לא הגיעה עם לוח זמנים מסודר.
לא עם חוברת הוראות והפעלה.
לא עם תשובות חד משמעיות.
לא עם מתכון ברור לשקט, לשינה או להרגעה.
היא הגיעה עם רגעים שלא צפינו, עם רגשות שלא ידענו שקיימים בנו.
עם עייפות, בלבול, פחדים אבל גם עם אהבה שלא דמיינו שאפשר להכיל.
ופתאום הבנו
שהורות היא לא משהו שאפשר לדעת מראש.
היא לא נוסחה.
היא לא תוכנית פעולה.
היא מסע של נוכחות.
של גמישות. של הקשבה.
היא דורשת מאיתנו להיות, לא רק לתכנן.
לסמוך, גם כשאין לנו תשובה.
להוביל, גם כשאין ודאות.
לאהוב, גם כשקשה.
כל כך רצינו לדעת הכל
אבל דווקא כשוויתרנו על הצורך לדעת, התחלנו באמת להרגיש.
להתחבר.
וללמוד.
דרך הגוף, דרך הלב, דרך הקשר.
כי הורות לא נכתבת על דף. היא נולדת מתוכנו, יום אחרי יום🫶